הפוסט התבגרות הופיע לראשונה ב-פנינה פרנקל משחקת את החיים.

הפוסט צירוף מקרים הופיע לראשונה ב-פנינה פרנקל משחקת את החיים.

גם אני , משתמשת בביטוי הזה מבלי באמת להבין מה מקומו של המוח בחיי היום יום שלנו.

המוח הוא איבר מובן מאליו שיש לכולנו אך רובנו לא מבינים באמת עד כמה הוא שולט בחיינו גם בפעולות הקטנות ביותר.

בעשרים השנים האחרונות המוח ואני התחלנו בהיכרות עמוקה ואינטנסיבית—כמובן שמלכתחילה לא חשבתי שזה יהיה "רומן ארוך כל כך, אך כידוע לא אני מחליטה מה, כמה ולמה.

זה התחיל כששמתי לב שאמא שלי לא כתמול שלשום משהו לא עבד שם. בהחלה זה היה בקטנה

פספוסים קלים אך בהמשך אי אפשר היה להכחיש יותר. יום יום הרגשתי איך עוד תא במוח שלה נמחק ומותיר אותה ריקה מתוכן ושליטה על חייה.

לא הפסקתי להרהר איך איבר קטן כל כך משפיע כל כך. איך הוא מצליח לתעתע ככה בה ובכולנו.

לאחר מותה של אמא התחלתי לתת למוח מקום של כבוד בחיי. כל עיכוב בתשובה לשאלה, כל שכחה שולית, עוררה בי פחד שמה גם המוח שלי הצטרף לחגיגה.

חלפה לה שנה והמוח היכה בי בשנית ובעוצמה גדולה ומיידית: במוחו של בני נתגלה גידול.

התדהמה הייתה גדולה, הסתבר שהגידול שוכן במוח שלו שנים רבות ועשה בו כרצונו, כנראה מגיל ההתבגרות כבר.(הגידול התגלה בגיל 28). הגידול עיכב את גידולו של הבן, והזיז לו תפקודים מהמוח השמאלי לימני.

כשהוחלט על ביופסיה לא שיערנו שזה יתפתח לשטף דם גדול במוח ולסכנת חיים מיידית.

ברגע אחד המוח שיתק את יכולת הדיבור והתפקוד.

אני זוכרת שבאחת הפעמים הרופאים אמרו לי שהם מעודדים מתפקוד המוח כי פעולת השתן תקינה.

מה קשור שאלתי, הם ענו שגם הפעולה הפשוטה הזאת מקורה במוח.

לאחר ששוחררנו מבית החולים, המוח, למזלנו, חזר אט אט לקדמותו — החזיר לבן כל מה שלקח ממנו.

בימים אלו אני ליצנית רפואית ודמות הליצן שלי היא רופא—מנהלת מחלקת בלבולי מוח….

אני מתנדבת בבית אבות לחולי אלצהיימר מנסה בטריקים שלמדנו, לנצח את המוח ולהחזיר מעט ממה שאבד, לאנשים החולים במחלה הארורה.

לכן היום אני מאחלת לאנשים: שתזכו לבלבל את המוח … לפני שהוא יבלבל אתכם.

הפוסט אל תבלבלו את המוח הופיע לראשונה ב-פנינה פרנקל משחקת את החיים.

לכאורה נראה שאין דבר פשוט מזה—מה הבעיה כותבים משהו וזהו—למה לעשות ענין משם של יצירה? הרי העיקר זו היצירה עצמה שתהיה מעניינת, נוגעת ואפילו  מטלטלת.

כבר בהיותי מורה לקולנוע, בשלב שהיה על התלמידות לתת שם לסרט שהן הפיקו, הבנתי עד כמה המשימה לא פשוטה.

הן היו מנסות, חושבות ובסוף לרוב, ביקשו את עזרתן של המורות במגמה.

בשלב מסויים הרגשתי שזה האתגר של היצירה כי הבנתי שעל פי שם היצירה, הסיכוי שלה להצלחה וגם ההפך.

זכור לטוב(או לרע) אסי דיין בהקשר הזה-לאחד מסרטיו הוא נתן את השם :

"שמיכה חשמלית ושמה משה" . 

עם שם כזה לא היה שום סיכוי לסרט והוא באמת היה כישלון קופתי מהדהד.

שם היצירה צריך לכלול בתוכו את האמירה המרכזית שלשמה נוצרה היצירה.

לכל אומן יש מטרת על שהוא רוצה להביע ביצירה שלו וחשוב לו שרובם של הצופים ביצירה, ירדו לסוף דעתו.

אין זה אומר שאם הצופים לא ירדו לסוף דעתו, זה כישלון . והרבה אומנים יגידו לכם שבכלל לא אכפת להם מה יבינו הצופים ביצירה, הם את שלהם אמרו וזהו.

אני שייכת לז'אנר של יוצרים שמאוד חשוב לי שיבינו בדיוק מה רציתי לומר במופע שלי ולכן קביעת השם של היצירה מאוד משמעותי עבורי.

למופע הראשון שלי: "געגועיי לאתמול", היה שם עוד לפני שידעתי מה ייכתב במחזה.

המופע עוסק בקשר שלי עם אמא שלי חולת האלצהיימר. 

אם מבקשים ממני להגדיר מה הכי קשה במחלה הזאת, שיש בה המון קשיים, אני מיד אומרת:

הגעגועים ליום האתמול. מחלה זו מתעתעת וכל יום שהיה נדמה לי שזה היום הקשה וזה יעבור והכל בסדר, הגיע אחריו יום נוסף שהיה גרוע מקודמו ופתאום הרגשתי געגועים ליום האתמול, שהיה קשה לי …

 זה נשמע אבסורד אבל זה פשוט כך, תאמינו לי, הייתי בעסק הזה 15 שנים! זה זמן שווה ערך ל4 תארים באוניברסיטה..

לגבי המופע השני שלי:" חור בראש"  המשימה הייתה קשה יותר. בהתחלה היה קשה לי להגדיר במדוייק מה אני רוצה להעביר לצופים שלי ולאחר ברור מאוד מעמיק שבמהלכו חשבתי וחשבתי והתלבטתי, הגעתי לחור בראש.

נראה שבשני המופעים שלי השמות שלהם יוצרים סקרנות ואחר כך הבנה לגבי התכנים.

וזה מתכון מנצח והמפתח להזמנת מופעים…

הפוסט ויקרא שמו בישראל… הופיע לראשונה ב-פנינה פרנקל משחקת את החיים.

האמת, זו שאלת המיליון דולר. לדעתי קשה לענות מתי בדיוק התחילה הלידה של מופע זה או אחר.

עם זאת , אני מרגישה שכל אירוע דרמטי שקורה לי, אפילו שאני עדיין בעיצומו של האירוע, אני מיד מצליחה לזהות את פוטנציאל המופע העתידי שלי.

כמובן שחלק מאותם האירועים לא זכו לעלות על הבמה כי מופע זה מעבר לסיטואציה ספציפית.

רוב מכריי לא מהססים ולאחר אירוע דרמטי זה או אחר מיד שואלים אותי: נו יש מופע חדש?..

אין ספק שהיכולת לראות גם בסיטואציה לא פשוטה, את פוטנציאל  המופע שיש בה, עוזרת לנו מאוד להתמודד מול אותה סיטואציה וזה מה שטוב בה.

תוך כדי מחלתה של אימי שנמשכה 15 שנים היו ימים שהצלחתי לחשוב על הרעיון שאני חייבת לתעד את התהליך שהיא ואני עוברות.

השאלה היא איך לעשות זאת?  מה הדרך הנכונה והמדויקת לעשות זאת? איך אני אעלה מופע שלא פוגע או מעליב את דמותה של אימי? מה המטרה שלשמה אעשה את המופע?

לאחר שהצלחתי לענות על השאלות הללו, התחילה לידת המופע . 

אך כמו בלידות אחרות , זאת לא לידה פשוטה ויש בה סיכונים ומהמורות, צירים וכאבים.

הדבר הראשון שיש לעשות לאחר ההחלטה על מופע, הוא: קבלת החלטות עקרוניות.

איזה סוג מופע? כמה אני מוכנה להשקיע? איזו רמה של מקצועיות אני רוצה? מי יהיו האנשים שאעבוד איתם?

לאחר שישבתי, חשבתי ועניתי לעצמי על השאלות הללו, התחלתי לבצע.

יצרתי קשר עם תסריטאי ישבתי איתו שעות ונתתי לו את החומרים שלי שיכתוב אותם כמחזה. 

בתום הכתיבה, הטיוטות והתיקונים עברתי לשלב הבא—שלב מציאת הבמאית.

היה ברור לי שאני לא מחפשת רק במאית מקצועית שיודעת את העבודה, חשוב לי שזאת תהיה אישה שיהיה לי קשר טוב איתה. שהיא לא ביקורתית מדיי, שהיא תזדהה עם התכנים שהיא תהיה אמפטית אלי ואל המחזה.

למזלי מצאתי את  נטע רוטנר המופלאה שהייתה השידוך המושלם עבורי.

העבודה עם הבמאית הייתה קשה , מפרכת ולעיתים מתסכלת. כבר חשבתי להרים ידיים ולעבור לחלום הבא שלי, אך נטע לא נתנה לי להישבר.

במקביל לעבודה עם נטע נדרשתי למצוא מוסיקאי שיחבר מוסיקה מתאימה וגם את זה הצלחתי לעשות.

בקיצור להגשים חלום, וללדת מופע—זה נס מופלא בדיוק כמו לידת תינוק…

אבל שזה לא ירתיע אתכם מלהגשים את החלומות שלכם.

הפוסט חבלי לידה הופיע לראשונה ב-פנינה פרנקל משחקת את החיים.

כשהבנתי שאני הולכת להגשים חלום לעלות על במה לא חשבתי הרבה מעבר.

לא חשבתי על ההשלכות ועל הקשיים ובטח לא צפיתי את המפגשים שזימנו לי ההופעות שלי.

פתאום הבנתי שמפגשים מיוחדים שכאלו הם חלק מהעניין של להופיע ברחבי הארץ.

בהופעה ביישוב דולב  נכחה בקהל המחנכת שלי מכיתה ד'. והרי אני כבת 60  פלוס והחזרה לנוף ילדותי מאוד ריגשה אותי.

אני חייבת לציין שנוכחות המחנכת הכניסה אותי לסוג של מתח. בטח היא מצפה ממני יותר משאר הנוכחים. ומה יהיה אם לא אענה על ציפיותיה?

למזלי המחנכת התרגשה מאוד והרגישה כאילו גם לה יש חלק בעיצוב השחקנית שבי…

וכך כמעט בכל הופעה גיליתי תלמידות שלי לשעבר מהאולפנות השונות שלימדתי בהן. את חלקן לא זיהיתי כי עברו כבר שנים רבות אך ברגע שהן אמרו את השם  שלהן , מיד ידעתי במי המדובר.

שני מפגשים שהיו המיוחדים מכולם וריגשו במיוחד היו:

הופעה שלי ברחובות לא רחוק ממקום מגוריי—הופעתי עם המופע,: "געגועיי לאתמול" מופע שעוסק בקשר שלי עם אימי החולה. הרבה מאוד נשים שנכחו בהופעה הכירו את אמא שלי באופן אישי ומאוד היה להן קשה לשייך את דמות אימי החולה במופע, עם דמות אימי שהכירו לפני שנים רבות.

לאחר המופע ניגשו אליי נשים וסיפרו לי על כל מיני מפגשים שהיו להם עם אמא שלי לפני שנים רבות. את רוב הסיפורים לא הכרתי ומה שחשוב הוא שהם האירו לי צדדים שלא ידעתי שהיו לאמא שלי.

את המפגש שהיה לי בהופעה ביישוב שילה לא הייתי יכולה לכתוב אפילו כתסריט.

זה התחיל לפני ההופעה—אני באופן אישי אוהבת להכיר ולראות את הקהל שלי וגם לשוחח עימו.

ניגשתי לשתי נשים—אם ובת והתחלתי , כהרגלי, לשוחח איתן. ואז שאלה אותי האם מאיפה אמא שלי שעליה אני מספרת במופע. אמרתי לה מחיפה ואז היא המשיכה לתחקר אותי בענין ואני לא הבנתי למה היא עושה זאת, הרי היא צעירה בהרבה מאמא שלי ואין סיבה בעולם שהיא תכיר אותה.

כשהיא התחילה לשאול אם לאמא שלי יש אחיות בשם אסתר ושרה, נדהמתי אבל גם הבנתי שהאישה שמולי אכן מכירה את אמא שלי שהייתה ילדה והן למדו יחדיו באותה הכיתה בבית יעקב בחיפה…

אז תגידו לי מה הסיכוי שבמופע על אמא שלי שהייתה בסביבות גיל 90 (וכבר נפטרה)אני אפגוש חברה שלמדה איתה בכיתה וזוכרת אותה ממש לפרטים.

החלק הקשה היה בסופו של המופע. אז ניגשה אליי האישה ואמרה לי בכאב:  מה שראיתי היום במופע, זה לא מרים(השם של אימי) שאני הכרתי, אני הכרתי ילדה שובבה, נמרצת ומלאת חוכמה.

חייבת לומר שהיה לי קשה להירגע מהמפגש הנדיר והמרתק. 

עם זאת הבנתי שכנראה במופעים נוספים יהיו מפגשים שונים שכל אחד מהם ייקח אותי למקום אחר.

וזה היופי במפגשים עם אנשים וזה הערך המוסף של כל מופע.

הפוסט מעגלים נסגרים הופיע לראשונה ב-פנינה פרנקל משחקת את החיים.

הפוסט מה בין שירותים לצמיד הופיע לראשונה ב-פנינה פרנקל משחקת את החיים.