כשהתחלתי להופיע על הבמות לא תיארתי לעצמי שהמופע שלי לא יהיה המופע היחיד…
מה שכן הבנתי די מהר זה, שבכל מופע טמונה חוויה ייחודית, מסתורין ואתגרים.
בטח אתם שואלים אותי למה אני מתכוונת, אז זה הולך ככה:
אני מגיעה למקום שסוכם, אני מחכה דקות ארוכות, תוך שאני חולמת רק על השירותים…
לאחר המתנה קשה, מגיע האחראי על האולם שחוץ מלפתוח את הדלת של האולם, אין לו באמת מושג מה הוא עושה שם ובנקודה זו אני תופסת פיקוד, כמובן לאחר שביקרתי בשירותים תוך סיכון בקטריולוגי משמעותי , לחיי.
אני מחפשת את השקעים, את התאורה את המחיצה שהובטחה והבמה שאיננה…
לאחר שמיציתי את היצירתיות שלי , כולי מזיעה וכבר תשושה, מתחיל המופע עצמו.
אני מתחילה את המופע געגועיי לאתמול באמירת בוקר טוב—זה חלק מהתסריט.
היות שההופעה בערב , טורחים כמה צופים לקרוא מהקהל: "זה ערב, עכשיו ערב, למה בוקר טוב?"
גם בהמשך המופע, ממשיכים לתקן אותי בהתאם להבנה שלהם את הסיטואציה.
ומה אני עושה? זה ברור ההצגה חייבת להימשך ואני ממשיכה להתעלם מקריאות הביניים.
כך מדי פעם התופעה חזרה על עצמה אך אני הצלחתי להתעלם ולהמשיך לשחק.
עם זאת, פעמיים נאלצתי להפסיק את המופע לדקות ספורות:
לראשונה זה היה בהופעה של מאות נשים שהתכנסו באולם כולל ישיבה על המדרגות, לקח זמן רב עד שהן ישבו בשקט וסוף סוף ההופעה החלה, אט אט שרר שקט מוחלט ואני התחלתי להרגיש שאני תופסת את הקהל ומרתקת אותו.
פתאום נשמעה ברמקול של האודיטוריום הודעה דרמטית:" שימו לב בשירותים נמצא צמיד זהב, מי שאיבדה זאת מתבקשת לגשת ולקבל בחזרה על פי סימנים."
הייתי בהלם מה אני עושה עכשיו? ניסיתי לחזור לטקסט שלי ולהמשיך אך אז נשמעה שוב ההודעה:" אני חוזרת שנית, צמיד זהב נמצא בשירותים מי שאיבדה זאת מתבקשת לגשת לקבלה ולקבל בחזרה על פי סימנים". התאפקתי לא לצחוק והתפללתי שזה יסתיים כבר…
ההצגה חייבת להימשך וזה הכלל שקיבלתי על עצמי ולא משנה מה תהיה הסיטואציה.
זה לא פשוט לעמוד בזה אבל ברגע שהתקבלה ההחלטה אני מצליחה לעשות זאת.
ובכל זאת, פעם אחת נאלצתי להפסיק את המופע, בגלל אירוע שהצדיק זאת לטעמי.
זה היה מופע גדול בתאטרון יוקנעם מקום מכובד ובמה מכובדת.
פתאום בעודי מציגה על הבמה, אני שומעת חבטה גדולה ורואה אישה שנפלה על המדרגות.
ברגע אחד הבנתי—עכשיו צריך להפסיק.
הפסקתי…ואז האישה קמה ממקומה בשלום.
נשמתי לרווחה והמשכתי במופע.